אירוע

הסתלקותו של אלבר ממי – דבר נשיא SHJT

זה עתה נודע לי על פטירתו של אלבר ממי, שהלך לעולמו בליל חמישי לשישי, 22 במאי. עט נאה חדל לכתוב, קול נדם, מורה גדול חדל ללמד, ומצפון קפדני וערני לא יאיר עוד את דרכנו.

הרגש האוחז בי בשעה שעליי לחלוק כבוד לזכרו בשם החברה לתולדות יהודי תוניסיה מעורר בי ספק אם אוכל להעלות על הכתב את כל מה שעולה במחשבתי.

בשנים הראשונות שלאחר עצמאות תוניסיה, כשסיימתי את לימודיי התיכוניים, היינו חבורה קטנה של חברים שחלמו על תהילה ספרותית ונחו מטקיטוס ומקסנופון בתרגום רגשותינו הראשונים לחרוזים של תלמידים. Alain-Gérard Slama, המבוגר מאיתנו בשנתיים, שזכה בפרס התרגום מלטינית בתחרות הכללית של בתי הספר התיכוניים, קרא לנו ללכת בעקבותיו בדרך אל רחוב אולם, אך אלבר ממי הראה לנו שאפשר להיות יהודי, יליד תוניס, ולהפוך לסופר צרפתי. La Statue de Sel ובעיקר Agar לא משו מאיתנו. אנדרה מלרו ניער את האבק מעל האודאון, שבו העלה בארו את Tête d’Or; סארטר פרסם את Les séquestrés d’Altona, וקאמי, חתן פרס נובל המהולל, העז להצהיר שאמו קודמת לצדק. אבל בלי לשים לב לכל ההמולה הזאת, חלמנו על דבריו של חבר לספסל הלימודים ששב מפריז ואשר ראה את אלבר ממי בסן־ז׳רמן־דה־פרה. דמיינו אותו סועד עם סארטר בקפה דה פלור, שותה תה בדה מגו עם סימון דה בובואר, לוגם פונץ׳ ברומרי מרטיניקז עם אלבר קאמי, ואחר כך הולך לנשק את אצבעותיהן של כמה דוכסיות בעלות תווי פניה של אוריאן דה גרמנט. כולנו חלמנו להיות אלבר ממי, ודמיינו שהוא היה אנחנו. אני זוכר שכתבתי בערב אחד של ספקות, בעיצומה של ההכנה לבחינות, בפרפרזה על ויקטור הוגו: „אני רוצה להיות אלבר ממי או כלום”.

כאשר, הרבה יותר מאוחר בפריז, משוחרר מאשליותיי, פגשתי את אלבר ממי והוא כיבד אותי בכך שקיבל אותי, הקשיב לי, שוחח איתי ויעץ לי, הערצתי לא נפגעה כלל; מנומקת ומעמיקה יותר, היא לא חדלה לגבור.

אלבר ממי, שהיה מושרש עמוק בתוניסיה מולדתנו, בן למשפחה שינקה מן המסורת היהודית, תלמיד בית הספר הצרפתי, נשוי לימים לנוצרייה, מורה וחי בצרפת, נקרא ומתורגם בכל היבשות – גילם את אותו ריבוי תרבותי שהוא סימן ההיכר של תוניסיה. מגוון החוויות, ולעתים התלאות, חידד את מבטו, המודאג והמעודן כאחד, ואת מחויבותו המתמדת נגד הפחד ודחיית האחר.

הוא, שספריו זכו להקדמות מאת סארטר וקאמי כאחד, היה במאה העשרים ואחת אחד האחרונים מנציגי „רפובליקת הספרות”, כפי שמעידים מגוון הערצותיו הספרותיות וקשריו.

ברצוני להדגיש כאן בעיקר את נאמנותו לתולדות הקהילה היהודית בתוניסיה, שבה נולד ואשר נוכחת כמעט בכל יצירותיו.

בעת הביקור שערכנו אצלו Jacques Taieb ז״ל ואני, בשנת 1997, כדי לספר לו על תוכניתנו להקים את החברה לתולדות יהודי תוניסיה במטרה לעודד מחקרים מדעיים וחילופי דברים אקדמיים, הוא לא הסתפק בעידודנו אלא העניק לנו סיוע מתמיד ואוהד, והעמיד את פרסומו לשירות האגודה החדשה שלנו. מאז לא חדל להדגיש את איכות פעילותנו ואת הרציפות למופת של עבודתנו, ולא החמיץ הזדמנות להזכיר שהוא חבר כבוד באגודתנו ושנשא דברים בשנים 1999 ו־2003 בכנסים הבין־לאומיים שקיימנו בסורבון. פעמיים, במרץ 2000 ובנובמבר 2003, ארגנו ימי עיון סביב יצירתו, מנקודת מבט היסטורית יותר מספרותית, בהשתתפות אנשי אקדמיה תוניסאים וישראלים.

ביום שלישי האחרון, יומיים לפני פטירתו, השתתף, בזכות האינטרנט ויישומון Zoom, בהרצאה שנשא בחסות החברה שלנו Jean-Marcel Nataf על יצירות המופת של רבני תוניסיה. הופתעתי לטובה מנוכחותו, מתווי פניו השלווים, ולראות שחיוכו, החודר כל כך והמבטא כל כך את אישיותו, הופיע מדי פעם על המסך בעודו מקשיב בקשב רב להרצאה שנושאה לא היה מן הנושאים האהובים עליו.

בימים ובשבועות הבאים ירבו ודאי דברי ההספד, והם יביעו טוב ממני כאן את גדולת יצירתו של אלבר ממי.

היום אני חושב על האדם, על כל מה שייצג עבור רבים, ואני בכללם, ומנסה לשחזר את דברינו בשיחותינו הרבות.

יצירתו מוטבעת בעת ובעונה אחת בזהותו היהודית, בתוניסיה מולדתו היקרה כל כך לליבו, ובתרבות הצרפתית – זו של צרפת של זכויות האדם, צרפת של מישלה ושל זולא. היא תישאר בעבור ההיסטוריונים נקודת הייחוס למה שהייתה, במשך מאות על מאות שנים, הנוכחות היהודית בתוניסיה.

ליצירות הרוח הגדולות יש זכות יקרה: הן חיות ונמשכות מעבר למחבריהן. יצירתו של אלבר ממי היא אחת מהן. במובן זה, אלבר ממי ימשיך לחיות.

Claude Nataf

נשיא החברה לתולדות יהודי תוניסיה

25 במאי 2020

מרצי ה-SHJT

Jean-Marcel Nataf

סגן נשיא

ביוגרפיה

משפטן, נשיא המרכז הצרפתי ליהדות תוניסאית (https://cfjt.fr) (CFJT), המתמחה במחקר ובהפצת כתבים תיאולוגיים של רבנים תוניסאים, חבר בוועדת ההנהלה של ה-FSJU מאז 2008, חבר במועצת המנהלים של ה-SHJT בין השנים 2018 ל-2020

כל ההרצאות ←

Claude Nataf

הנשיא המייסד

ביוגרפיה

בוגר מצטיין של מחזורו ב־Institut d’études politiques de Paris (1967), בעל תואר מתקדם (DEA) בהיסטוריה של המאה ה־20 מטעם Fondation nationale des sciences politiques, סגן נשיא Commission française des archives juives, הנשיא המייסד של החברה לתולדות יהודי תוניסיה, ציר מחוזי של משרד החינוך הצרפתי

כל ההרצאות ←